1. בקשת רשות ערעור או ערעור בזכות - זו השאלה. הפעם מתעוררת שאלה זו בקשר להחלטה של בית המשפט המחוזי, שבה התקבלה באופן חלקי תביעתו של המבקש למתן חשבונות.
2. בעלי-הדין - עורכי-דין - היו קשורים ביחסי שותפות, עד שבשלב מסוים (בשנת 1999) יחסיהם עלו על שרטון. המבקש טוען כי נושל מן השותפות, כי נגרמו לו נזקים כספיים, וכי הוא זכאי לפיצויים, לשיפוי ולנתח מן הרווחים. על רקע זה הגיש תביעה נגד המשיבים, שהיא בעיקרה תביעה כספית, ובמסגרתה עתר גם לסעד של מתן חשבונות. בית המשפט המחוזי פיצל את הדיון, ובהחלטתו מיום 4.2.2013 הכריע בסוגיה של זכאות המבקש לקבלת חשבונות. ייאמר כבר כאן, כי החלטתו של בית המשפט קמא, בעקבות כתבי הטענות של הצדדים, מתייחסת לשלוש שותפויות: שתיים שהוקמו לפני ניתוק היחסים בין הצדדים, ושלישית שהוקמה לאחר מכן על-ידי המשיבים (ללא המבקש). בית המשפט קיבל את טענותיו של המבקש באופן חלקי, והורה למשיבים להמציא למבקש חשבונות לגבי שתי השותפויות הראשונות, אך לא לגבי השותפות השלישית; עוד נקבע כי אין התובע זכאי לקבלת חשבונות בקשר לתגמולים בגין ספרים שהוצאו לאור על-ידי השותפות. בית המשפט הורה לצדדים להודיע כאשר יבשיל התיק לבירור "השלב השני".
3. המבקש חפץ להשיג על אותו חלק מן ההחלטה שבו נדחו טענותיו, כלומר הוא מלין על כך שבית המשפט קמא לא הוציא מתחת ידיו צו רחב יותר בדבר מתן חשבונות, לרבות בנוגע לשותפות השלישית ובנוגע לתגמולים עבור ספרים. אך מהי הדרך להשיג על החלטתו של בית המשפט קמא? המבקש טוען כי מדובר בפסק-דין חלקי הנתון לערעור בזכות, אך עם זאת, למען הזהירות, הגיש גם בקשת רשות ערעור. המשיבים מצדם גורסים כי הערעור טעון רשות. ביום 23.7.2013 קיימתי דיון במעמד הצדדים לשם בירור שאלת הסיווג. במסגרת הדיון פירט וחידד כל אחד מן הצדדים את גישתו. בא-כוח המבקש הדגיש את העובדה כי לגבי השותפות השלישית, המגלמת חלק משמעותי של התביעה, לא ניתן צו למתן חשבונות, ובכך נסתם הגולל על חלק זה; לעומתו, בא-כוח המשיבים הטעים כי לפי הפסיקה החלטה בדבר מתן חשבונות אינה מהווה סעד עצמאי, וטען כי אין מקום לפצל את ההחלטה למרכיבים בפרט כאשר בענייננו בית המשפט קמא בהסתכלות כוללת נעתר לבקשה למתן חשבונות.
לאחר ששקלתי בדבר באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה הזה הדין עם המבקש.
4. אין חולק כי ההליך בבית המשפט המחוזי לא תם. אולם, בכך אין כדי לשלול מניה וביה את קיומה של זכות ערעור על החלטה שניתנה במהלך הדיון. כידוע, אופן הערעור על החלטה שיפוטית נקבע על-פי מבחן הסופיות: אם ההחלטה היא בגדר "פסק-דין", קרי יש בה כדי לסיים את העניין התלוי ועומד בבית המשפט או חלק ממנו, אזי קיימת זכות ערעור. לעומת זאת, אם מדובר ב"החלטה אחרת", קרי החלטה שאינה פסק-דין, אזי הערעור טעון רשות (ראו לאחרונה בש"א 6428/12 פלוני נ' פלוני (4.12.2012)). גם החלטה שאינה מסיימת את מלאכת השיפוט כולה - כלומר אינה סוגרת את התיק בכללותו - עדיין עשויה להיחשב "פסק-דין חלקי" (ולא "החלטה אחרת"), זאת על-פי מבחן הסעד. לאמור: אם ניתן או נשלל סעד בהחלטתו של בית המשפט - הרי זה פסק-דין (חלקי); ואם לאו - הרי שב"החלטה אחרת" עסקינן. עמדה על כך כבוד השופטת ד' דורנר בע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354 (1997):
בפסיקתנו, וכן במשפט המשווה, נקבעת סופיות ההחלטה במהלך הדיון על-פי השאלה אם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע את הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו או שהוא נשלל ממנו. זאת, משום שבית-המשפט הכריע בשלב הראשון באחת או יותר מן העילות שנתבעו באותה תובענה ופסק לתובע אחד או יותר מן הסעדים שתבע בגין אותה עילה או דחה את מתן הסעד המבוקש. כך גם כאשר בית-המשפט מכריע בתביעתו של אחד או יותר מן התובעים, ופוסק להם את הסעד המבוקש על-ידיהם, או דוחה את מתן הסעד המבוקש. הוא הדין כאשר ניתנה החלטה הדוחה חלק מן התביעה או התביעה כנגד אחד או יותר מן הנתבעים.
כך נבדל פסק-הדין החלקי מהחלטה בפלוגתאות שבין הצדדים, אשר ההכרעה בהן אינה מהווה יותר מאשר בסיס לבירור הסעד (שם, בעמ' 363).
5. ומה באשר להחלטה שעניינה מתן חשבונות? ובכן, הכלל הוא שהחלטה בדבר מתן חשבונות, אשר ניתנת בטרם שנקבעה חבותו של בעל-הדין על-פי אותם חשבונות, היא בבחינת "החלטה אחרת" ועל כן הערעור עליה טעון רשות (ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי - מהדורה שלישית 130 (2012); ע"א 226/61 דורון נ' צחובל, פ"ד טז(3) 1920 (1962)). עמד על כך כבוד הרשם (כתוארו אז) ע' שחם בע"א 1386/02 רבינוביץ נ' כץ, פ"ד נו(5) 857 (2002):
בית משפט קמא העניק למשיב סעד של גילוי פרטים ומתן חשבונות. על פי כתב התביעה, ועל פי החלטות בית משפט קמא, קבלת הפרטים והחשבונות אינם אלא צעד, שנועד לאפשר קביעת הסכום הכספי שהמערער חב למשיב, ומתן סעד בהתאם על ידי בית המשפט. אין מדובר בסעד העומד על רגליו שלו....
אציין, כי החשבונות האמורים, אשר בית המשפט הורה על מסירתם, צופים פני עבר בלבד. לעניין זה, אין בהחלטת בית המשפט קביעה אופרטיבית, החורגת מגדר מנגנון לצורך חישוב הסעד הכספי לו זכאי המשיב, ואשר מבססת למשיב זכות היוצאת מתחומי ההליך המסויים שיזם. לכן, גם מבחינה זו, יש לראות בהחלטה משום החלטה אחרת (שם, בעמ' 861).
גם בענייננו, אין מחלוקת כי מתן החשבונות אינו בבחינת סעד עצמאי אופרטיבי, אלא מהווה בסיס לקביעת הסעד הכספי. מסקנה זו עולה מהמסמכים שלפניי ושני הצדדים מסכימים לה (כך למשל בפתח הודעת הערעור מציין המבקש כי התובענה עוסקת בין השאר בעריכת חשבונות "וכל זאת לצורך חלוקת ההכנסות והנכסים בין השותפים, ביצוע שיפוי הדדי של הוצאות בין השותפים וקבלת פיצויים..."; והמשיבים בתגובתם לעניין הסיווג מטעימים כי מתן החשבונות מהווה רק שלב ראשון בדרך לקביעת החבות הכספית). יודגש כי בדיון לפניי הסכימו שני הצדדים כי מתן החשבונות אכן נועד לשמש מנגנון לקביעת הסעד הסופי המבוקש בתביעה.
6. עם זאת, בכך אין כדי לסיים את הדיון בשאלת הסיווג במקרה שלפניי. טעם הדבר הוא שכאשר בית המשפט מחליט לדחות בקשה למתן חשבונות, וחוסם בכך את הדרך לשלב השני שבו אמורה להיקבע החבות כספית, ההחלטה נחשבת פסק-דין ומקימה זכות ערעור (רע"א 5568/08 מובשוביץ נ' חניון ככר לאה בע"מ (8.7.2008)). בענייננו, להחלטת בית המשפט המחוזי יש שני פנים: מצד אחד, ההחלטה כוללת כאמור הוראה בדבר מתן חשבונות לגבי השותפות הראשונה ולגבי השותפות השנייה, ומבחינה זו מדובר ב"החלטה אחרת" (שכן לא מדובר בסעד עצמאי-סופי אלא בנדבך בדרך לקביעת הסעד הכספי). אולם, מצד אחר ההחלטה כוללת גם את דחיית תביעתו של המבקש להורות על מתן חשבונות בנוגע לשותפות השלישית ובנוגע לתגמולים עבור ספרים. בהקשר זה, לפי קביעתו של בית המשפט קמא, לא עלה בידי המבקש לצלוח את השלב הראשון של הוכחת הזכאות לחשבונות, וממילא לא צפוי להתקיים השלב השני שעניינו חיוב בתשלום על-פי החשבונות. במילים אחרות, החלטתו של בית המשפט קמא סותמת את הגולל על חלק מרכיבי התביעה, ובכך יש משום דחיית חלק מן הסעדים שהתבקשו. הכלל הוא, כי במקום שבו הדיון בתביעה פוצל ובית המשפט מכריע באשר לסעד מסוים מבין הסעדים שנתבעו (קבלתו או שלילתו), הרי שמדובר בפסק-דין הנתון לערעור בזכות, ואין נפקא מינה שסעדים אחרים עדיין ממתינים לתורם להתברר במסגרת אותו הליך (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 599 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). לאור זאת, יש לקבוע כי בענייננו, מבחינתו של המבקש, החלטתו של בית המשפט המחוזי מהווה פסק-דין חלקי (ראו גם רע"א 2323/13 גל אור נ' עיריית הרצליה (25.4.2013)). ראוי לציין, כי אף המשיבים בהגינותם מודים כי "יש בהחלטה מאפיינים מסוימים המתאימים ל'פסק דין חלקי'" (הגם שהם סבורים כי בבחינה כוללת עסקינן ב"החלטה אחרת" - עמדה שאין בידי לקבל).
7. לא נעלמה מעיני הטענה שהעלו המשיבים בדיון, כי לא יהא זה ראוי לפלח כל החלטה בדבר מתן חשבונות ולשנות את סיווגה מ"החלטה אחרת" ל"פסק-דין חלקי" רק משום שמקצת מן הבקשה נדחתה. לעניין זה די שאומר כי עיון בכתב התביעה ובהחלטת בית המשפט קמא מלמד כי בענייננו קיימת הבחנה ברורה בין השותפויות ובין הסעדים הכספיים המבוקשים בקשר לכל אחת מהן. אין שקילות הכרחית בין שאלת הסיוג בתיק שלפניי לבין מצבים אפשריים אחרים, ולא בכל מקרה שבו הוחלט להיעתר באופן חלקי לבקשה למתן חשבונות יש בכך בהכרח כדי לסתום את הגולל על סעדים מסוימים שהתבקשו בכתב התביעה או לאיין את האפשרות לזכות במלוא הסעד הכספי. במקרה שלפניי, כאמור, סבורני כי דחיית הבקשה למתן חשבונות בקשר לשותפות השלישית ובקשר לספרים מהווה סוף פסוק ביחס לסעדים מוגדרים ונפרדים שהתבקשו בכתב התביעה, ודי בכך בענייננו כדי להוביל למסקנה כי עסקינן, מבחינתו של המבקש, בפסק-דין חלקי.
עולה מן האמור, כי עומדת למערער זכות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי.
8. לגבי בקשתם של המשיבים להארכת המועד להגשת ערעור שכנגד: ובכן, כפי שציינתי בדיון, אף בהנחה שלמבקש קיימת זכות ערעור על דחיית מקצת מן הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה - וכך אכן נקבע בהחלטתי-זו - הרי שאין בכך כדי להקים מניה וביה למשיבים זכות ערעור על אותו חלק מן ההחלטה המהווה לכל הדעות "החלטה אחרת". בהיעדר זכות ערעור - אין גם זכות להגיש ערעור שכנגד (ראו והשוו בש"ם 7572/10 מדינת ישראל נ' לוי (8.11.2011)). ממילא אין טעם במתן ארכה להגשת ערעור שכנגד.
9. סיכומם של דברים: ההליך של בקשת רשות ערעור (רע"א 1763/13) יימחק מן המרשם, ואילו ההליך של ערעור בזכות (ע"א 1764/13) יימשך כסדרו. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
המזכירות מתבקשת לתייק החלטה זו בתיקי השופטים.
ניתנה היום, י"ח באב תשע"ג (25.7.2013).